עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 הקובע:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות- הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
על מנת לתבוע בגין עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:
· קיומה של חובת זהירות;
· כי המזיק התרשל;
· כי נגרם נזק לניזוק;
· כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק.
בחינת קיומה של התרשלות תתבצע על ידי בית המשפט באמצעות מבחנים שונים כגון:
-
מבחן האדם הסביר (אובייקטיבי)- בית המשפט יבחן אם האדם סביר יכול או היה צריך לצפות את הסיכון כתוצאה מסתברת מהתנהגותו.
-
נוסחת "הנד"- במסגרתו יבחן בית המשפט האם התנהגות המזיק רצויה לחברה אם לאו. הנוסחה משקללת למעשה את מידת הנזק וההסתברות להתגשמותו למול עלות מניעתו. תוחלת הנזק תקבע על ידי מכפלת הסתברות לגרימת הנזק ומידת הנזק שנגרם. אם ימצא שעלות מניעת הנזק קטנה מתוחלת הנזק, הרי שהמזיק התרשל.
אחת התביעות הנפוצות המוגשות בהקשר של תביעת מכוח עוולת הרשלנות, הינה תביעה בגין רשלנות רפואית.
דברי ההסבר פורטו במאמר זה בצורה חלקית, תמציתית וכללית. בשום מקרה אין לראות בהם את נוסח החוק. המאמר לא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי, ובכל מקרה מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בדיני נזיקין ורשלנות רפואית, לצורך קבלת ייעוץ בדבר זכויותיכם ע"פ הדין.
